הגוף משתנה. הידיים מתארכות. הקול משתנה. הבגדים נעשים קטנים. מסמנים גובה על הקיר, מחליפים מידות, מסתכלים בתמונה משנה שעברה ורואים מיד: הילד גדל.
ואז מגיע שלב שבו הגוף כמעט מפסיק לגדול לגובה.
ומשהו מוזר קורה יחד איתו.
כאילו גם השפה שלנו על גדילה נעצרת.
אנחנו כבר לא מסתכלים על אדם מבוגר ואומרים בפשטות: הוא גדל.
אנחנו אומרים שהוא השתנה. התבגר. הסתבך. נשבר. התחזק. התרכך. התרחק. חזר. למד. איבד משהו. מצא משהו.
אבל אולי כל אלה הן צורות של גדילה.
אולי מהרגע שבו הגדילה הפיזית נעשית פחות נראית, מתחילה גדילה אחרת. מנטלית. נפשית. רוחנית. תודעתית.
והיא לא תמיד נראית כמו התקדמות.
לפעמים אדם גדל דווקא כשהוא מוותר על משהו. לפעמים כשהוא חוזר לשאלה ישנה. לפעמים כשהוא מגלה שמה שהיה בטוח בו כבר לא נכון עבורו. לפעמים כשהוא נעשה רך יותר. לפעמים כשהוא מסכים לא לדעת.
ולפעמים הגדילה נראית מבחוץ כמעט כמו נסיגה.
וזה גורם לי לחשוב על החמלה שאנחנו נותנים לילד.
כשהוא נופל, אנחנו יודעים שהוא לומד ללכת.
כשהוא מתבלבל, אנחנו יודעים שהוא לומד.
כשהוא משנה את דעתו, אנחנו לא דורשים ממנו להיות נאמן למי שהיה בגיל ארבע.
אנחנו יודעים שהוא גדל.
אבל בשלב מסוים החמלה הזאת כמעט נעלמת.
מהאדם המבוגר אנחנו כבר מצפים לדעת. להיות סגור על עצמו. להחליט. להתמיד. לא להתבלבל יותר מדי. לא לשנות כיוון יותר מדי. לא להתחיל שוב.
אבל מי קבע שהגדילה נגמרת רק מפני שהעצמות הפסיקו להתארך?
אני חושבת על עץ גדול.
אף אחד לא מסתכל עליו ואומר: הוא כבר הגיע לגובה שלו, עכשיו הוא גמור.
יש בו ענפים חדשים ויש ענפים שמתייבשים. יש עונות של פריחה ויש נשירה. יש שנים של שפע ושנים של התכנסות. לפעמים הוא משקיע בשורשים יותר מאשר בצמרת. לפעמים סערה שוברת ממנו חלק. לפעמים הוא מצמיח מחדש במקום אחר.
ויש עצים שנותנים פרי.
לא בכל עונה. לא על כל ענף. לא תמיד באותה כמות.
לפעמים הפרי מגיע אחרי תקופה ארוכה שבה מבחוץ כמעט לא קרה דבר. לפעמים הוא נושר. לפעמים מישהו אחר קוטף אותו. לפעמים הוא נושא בתוכו זרע שיגדל בכלל במקום אחר.
אבל יש גם עצים שאין להם פרי.
וזה לא הופך אותם לפחות עץ.
יש עצים שנותנים צל. יש עצים שמחזיקים אדמה. יש עצים שהם בית לציפורים. יש עצים שמסמנים מקום. ויש עצים עתיקים שפשוט עומדים שם, והנוכחות שלהם היא מהות בפני עצמה.
אולי כאן אנחנו טועים גם עם בני אדם.
אנחנו כל כך רגילים למדוד גדילה לפי תוצאה, הישג, תפוקה או פרי, עד שאנחנו שוכחים שלא כל חיים צריכים להצדיק את עצמם באמצעות מה שהם מייצרים.
לא כל גדילה נמדדת בגובה.
לא כל גדילה נמדדת בפרי.
לפעמים היא ניכרת בענף חדש. לפעמים בשורש שהעמיק. לפעמים ביכולת להשיל משהו שכבר סיים את תפקידו. לפעמים ביכולת לעבור עונה קשה ולא לאבד את עצמנו.
ולפעמים היא אינה צריכה להוכיח את עצמה בדבר.
אולי גם לאדם המבוגר מותר להיות פשוט אדם גדל.
לא ילד.
לא נער.
אדם.
אדם שכבר עבר עונות. עם שורשים. עם צלקות. עם ענפים. עם דברים שהבשילו ועם דברים שלא. עם חלקים שנשרו ועם חלקים שעוד לא נולדו.
אותו אדם — ולעולם לא בדיוק אותו אדם.
ואולי אם היינו זוכרים את זה, היינו מסתכלים אחרת גם על עצמנו וגם על אחרים.
פחות שואלים:
למה עוד לא הגעת?
ויותר שואלים:
מה גדל בך עכשיו?
ואולי לפעמים גם:
מה לא צריך לגדול עכשיו בכלל?
כי גם מנוחה היא עונה.
גם נשירה.
גם שורשים.
גם עצם הנוכחות.
ואולי זו הסיבה שהטבע ממשיך לספר לנו סיפורים שאנחנו אף פעם לא מסיימים לקרוא.
העץ הוא סיפור על חלק מן החוויה האנושית.
אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב, ובכל זמן בחיים הוא מספר לנו משהו אחר.
פעם אנחנו רואים בו צמיחה.
פעם שורשים.
פעם פריחה.
פעם פרי.
פעם נשירה.
פעם את מה שנשבר בסערה.
ופעם את הדבר הפשוט והמסתורי ביותר:
שהוא עדיין עומד שם.
העץ הוא חידה.
ולכל זמן בחיים יש לה תשובה אחרת.
המלל מוצג בשלמותו על פי מקור המלל הסגור מ־13 באוגוסט 2026.